עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אנוכי,
בן 27.
אנין טעם.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
למה אני מעשן?
20/05/2018 18:25
LaCroiX Gauloises

ת'כלס? עוד מסמר בארון...
0 תגובות
חודש
08/05/2018 09:38
LaCroiX Gauloises
ויום, נפל הפור. הדרך עדיין לא נבחרה אבל מה שבטוח שחובות אני לא אשאיר אחרי...
0 תגובות
חלון
03/05/2018 11:55
LaCroiX Gauloises
אהבה נכזכת, אהבה, חלום, דיכאון, עצב.
עד שהגעתי לבית ילדותי, מקום המבטח שלי כנגד "העולם החדש",
עוד אינני פוסע את צעדי הראשים דרך מפתן הדלת וכבר רעש, הטלפון מצלצל.
מנהל העבודה כבר מודיע כי אני צריך לארוז את חפצי ולנסוע להחליף את אחד העובדים.
עוד לא הספקתי להגיע הביתה אחרי שלושה ימים של צעדות ומסעות,
עדיין לא אכלתי, או החלפתי את בגדי או שבכלל התקלחתי וכבר במחשבותיי אני מבין שאני אצטרך להגיע ולסבול עוד קצת.
עוד מעט וכבר חשבון הבנק יהיה מאוזן, עוד כמה חודשים וכבר אגיע לעבודה שיותר יהיה לי טוב שם.
לרוע מזלי ובו זמנית למזלי, בשנייה האחרונה לפני שיצאתי קיבלתי הודעת ביטול, איזו שמחה.

מיד אחרי הארוחה שחטפתי, אני מתיישב במרפסת עם כוסית יין וסיגריה ונהנה מהרגע.
אי אפשר לתאר את האושר הרגעי הזה של לשבת על מצע רך ונעים אחרי מסעות כאלו שתופי שמש.
הבריזה כאילו מקררת את מחשבותיי ונותנת לי אפשרות לצלול יותר עמוק אל תוך כרית הנוחות הזאת שאינני רוצה לצאת ממנה.
היין כאילו מחדש את דמי בעורקי.

צלילה נוספת אל תוך הסדינים נותנת לי לשקוע אל תוך חלום עמוק על אהובך ליבי הנשכחת.
לראות אותה, מבקשת שאנשק אותה ואני, ביודעי אילו ייסורים העברתי אותה לא יכולתי.
שפתי היבשות, מתקלפות ומדממות נהרות נוצצים הבולטים על ידי האדמה החרוכה מסביבם.
ליבי שחור כפחם, פועם עוד להבות אחרונות בתקווה להידלק שוב באהבתה, אך אינני ראוי עוד לה.

לקום מחלום כזה נותן לי הרגשה ורצון שלא להתעורר עוד בכלל...
0 תגובות
מישהו יודע
26/04/2018 13:48
LaCroiX Gauloises
איפה הכפתור "כיבוי" לחיים העלובים וחסרי משמעות האלו שכולנו חולקים כאן?

מוצא את עצמי ביום שאמור להיות שמח, האדם הכי עצבני ומתוסכל עלי האדמות.
על מה שהיה ומה שנשאר, וכמה עוד נשאר ללכת בדממה, בראש מורכן?
כמה עוד חופש נשאר זורם בדם עורקי? כמה ימים נשאר עד להתנגשות
השגרה המאיימת והשתלטותה על חיי?

נולדתי לרוץ אל הרוח בידיים פרושות, לב מתפרץ וראש מאופס מדאגות,
מתתי, נרקבתי בחדרי...מה עוד יש מעבר לחומות הצער המקיפות את חיינו?

אין דבר שעוד נשאר כאן להחזיק אותי מלבד הים, אישה מרקדת, חלום שהתנפץ
והתקווה והמזל, שרסיסיו שנתקעו בליבי לא יעלו לראשי ויגרמו לדם שוב להשפך...
או בעצם חבל...
0 תגובות
תחושה של ביטחון.
13/04/2018 20:40
LaCroiX Gauloises
תסכול, כעס, אכזבה, פגיעה, סיפור אישי.
בימים אלו, אין אני מסוגל מלבד לתהות על סוגיית הביטחון והפרטיות של כל אזרח ואזרח,
כמו גם איזה מחיר אנו נאלצים לשלם כדי לקבל את אותה תחושת ביטחון של חיים שקטים,
בעולם בכלל ובארצנו הקטנה בפרט.

כמו כל מדינה בעולם, גם פה העיקרון הממשלתי נובע מתוך שליחות ביטחונית שכל אזרח
יוכל לקיים את אורך חייו (בהתאם למגבלות החוק, וכל עוד הוא אינו פוגע באורך חיי סביבתו).
ובכל זאת אין אפשרות לקיים "שטח סטרילי" שבו לא יהיה הפרעות בכלל,
הרי חדירות מחבלים נוסח סמיר קונטר ורוצחי משפחת פוגל- היו וכנראה לצערי שגם ימשיכו להיות,
בדיוק כפי שבכל אוכלוסיה אזרחית יהיה אחד כזה שיפנה את דרכו אל הפשע.

זאת אומרת שיש אנשים תמימים, ויש אנשים רעים שישמחו במיוחד לנצל את התמימות הזאת,
בין אם אותם אנשים מגיעים מחוץ למדינה או מתוך המדינה- אני לא אכנס לסוגיה זו כרגע.
מה שכן, בגלל המצב הזה שבו קבוצה של פרזיטים (טפילים) מאיימים על שלום החברה הכללית,
ישבו אנשים לא תמימים וחתמו במסגרת חוק- מוסכמות חברתיות אשר התאימו לדרך בוחריהם, ומממנם.

על מנת לאכוף את אותם החלטות וחוקים מינתה הממשלה אוכלוסיה- הזרוע המבצעת.
ועם זאת, האם בעיות הפשע נפטרו? האם סוגיית ביטחון ישראל הסתיימה?

אם התשובה לכך הייתה חיוביות וודאי וודאי שלא הייתי ממשיך במשפט הבא-
הבעיה היא- שאני, כאזרח פשוט, כאדם, לא מרגיש בטוח, לא ליד שוטר, ובמיוחד לא ליד שוטר מג"ב.

אני לא סומך על השוטר שחושב שבנאדם עם שיער ארוך הוא בנאדם אשם-

בגיל 17 היה לי שיער ארוך מאוד, ולא רק גם הייתי נראה פריק שחבל על הזמן. 
ניטים בגודל של 8 ס"מ בכתפיות התיק לבית הספר סיפקו תירוץ מתמיד לסריקת קופסאת
הסיגריות שלי, בחיפוש אחר אותו הג'ויינט שאפילו לא היה.
כל זאת ועוד אבל כשהם רואים תקיפה במו עיניהם ברחוב, תקיפה ברוטלית לא סתם.
תקיפה כזאת של 15 או 20 בהמות אדם על 2 גברים עם אלות מאולתרות וסלעי אבנים.
הם לא עשו דבר, הסתכלו עלינו מדממים ברחוב והמשיכו לנסוע.
אז בבקשה, באמת אבל תסבירו לי איך אני יכול לסמוך על החבורה הזו שנאמנה על ביטחוני?

לגבי חיילי מג"ב- כשאני הולך בין התחנה המרכזית החדשה לרכבת בתל אביב וניגשים אלי 
חבורה שמנסה להראות לבת שלידם כמה האגו שלהם גדול בכך ש"להשפיל" אותי בבקשה לתעודת
הזהות שלי ובעוד כל מני פקודות כמו- להוציא ידיים מהכיסים (כל האירוע הזה אגב התרחש ביום השואה),

אני לא סומך על הפרקליטות שהכילה בתוכה אנשים כמו רות דוד, ועוד כל מני ביזיונות מהלכים, שיבואו למיצוי הדין אם מישהו ירצח אותי.

קשה לי לקבל את מרותם, שלא נדבר כמובן על כך שפשוט אין לי אמון בהם,
לא בזרוע המבצעת, ולא במחוקקת.
פשוט חבורה של מושחתים- אלו בצד של הפשע הלא ממוסד בדיוק כמו אלו בצד הכן ממוסד.




בתמונה- אילוסטרציה לפתרון שעלול לפתור בעיות דומות מאלו שהוצגו בפוסט זה.

(אופציה דומה היא השמה שלי באחת מהלולאות האלו, כי אני פשוט לא מוכן לחיות יותר בעולם שמנוהל בצורה כזו.)
0 תגובות
אוסף
07/04/2018 13:24
LaCroiX Gauloises
את חפצי הטיול היקרים שלי, מגבת ללא משקל, עוד ספר שעוד לא הספקתי לסיים,
מספר קטן של תפוחי אדמה, בטטה וכלי אוכל.
וכך בזמן האריזה לפני היציאה לטיול אני תוהה לעצמי עד כמה אני מגיע לטיול הזה באמת
עם מחשבות טובות של לנסות ולהנות ממשך ההליכה, ומעצם השהייה בטבע.
השינה עם האוהלים והשקי שינה מצד אחד יכולה מאוד להיות כיפית ומצד שני פשוט משגעת.
קשה לי לחשוב על זה ששוב אני אאלץ לחזור לעבודה המעייפת הזו, שלא נדבר על כך שעסקתי 
בה בעברי, וזה מרגיש כמו שוב פעם צעידה במעגל הזה שאני לא מצליח לצאת ממנו.
והנה שוב פעם אני מוצא עצמי מבטיח שהפעם זה יהיה שונה כשאין לי באמת שליטה על כך,
מלבד הניסיון שלי פעם נוספת, בגישה שונה ובחיוך.


הכי קשה לי לחשוב, שלעולם לא אצעד איתה, צחוק הגורל...
0 תגובות
משהו שקראתי ומהדהד לי בראש מאז
01/04/2018 22:20
LaCroiX Gauloises
חרטה, עצב, זיכרון.
מי ייתן ולא תדעי חרטה עצובה כשלי לעולם, אלא רק הערכה על עצם קיומך כפי שחשבתי שאני יודע לתת מעצבי באופן טבעי.
(כיוון שהתמונה חתוכה אני רושם כאן את מה שרשום-
"Dead people receive more flowers than the living ones, because regret is stronger the gratitude." 
anne frank)
0 תגובות
פרוייקט
31/03/2018 23:03
LaCroiX Gauloises
התמודדות
יומיים ללא תפרחת מהבילה, שום פעם כישלון להפסיק לעשן סיגריות- למרות שאני כן רוצה להגיד שזו הקופסא האחרונה...
אז מה נשתנה?
קמתי היום שוב באותה תחושה של למה שוב פעם אני צריך להתעורר למציאות הזו,
עם אותה מחשבה שבאמת אין למה לקום בכלל מהמיטה...
ובכל זאת עשיתי את זה, קמתי והמשכתי את היום עם תכנון פרויקט כזה שאני מקווה בעזרתו
להתקדם לעבר המטרה שאני מכוון אליה.
ועד אז אני מקווה השבוע באמת להתחיל לחזור לכושר ושאר הדברים שאני מבטיח לעצמי,
כי זה מה שאני ראוי אליו, הזדמנות חדשה לחיים טובים,
אני עדיין יכול לתפוס את עצמי בידיים...אני מקווה.

שיהיה חג שמח ושבוע טוב לכולם.

0 תגובות
למה?
29/03/2018 12:42
LaCroiX Gauloises
איזה עולם יצרתי לעצמי? מוות מתחבא מחורי כל פינה, מעבר לאימה והפחד
נמתחים כמסדרונות ובכל דלת מהדהד קולה המקפיא בשירה המקפיאה את 
דמי בעורקי, השגרה הבלתי נתפסת של הוודאות המובנת מאילו.
המסדרונות רועדים מקולה כמייתרים המנוסרים הנשמעים בחלל 
תחת מבנה זה בו חרוטים הסמלים הנכונים למאבק המודרני.
חוסר הצדק, אי ההקשבה להיגיון הלב, המצפון שבאדם, שבי.
שם נמצאת הנשמה של הכלי בסימפוניית ההרס הישנה.


0 תגובות
הכל בגלל האהבה.
26/03/2018 11:33
LaCroiX Gauloises
חוזר לאותה תצפית על החוף ומבטיח לעצמי,
זאת הפעם שאני יודע מה סחף אותי באין התמודדות,
בעמידה במקום, באותו מקום.
ציפור קטנה, חצי לבנה וחצי שחורה, נחליאלי החליטה לדאות 
לה בדשא הגבוהה בחוף ממש לידי.
איזה נחמד לה לציפור, יכולה לבחור לעוף מפה ועד לטוקיו.
אבל איזה דבר גורם לאותה ציפור להמשיך לעקוב אחרי מצפונה לפה?
כל הזמן חוזרת על עקבותיה... הכל בגלל האהבה.
אני זוכר איך בזמנים ההם יכולתי רק להיות איתה,
איזה בזבוז זמן מהלך שאני, ולאן ברצוני עוד לצעוד,
למקום ששום כנף ציפור לא תוכל להגיע.
וכרגע אני שוב חסר דבר, ללא ציפור מצייצת בשירה 
או תקווה
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »