זאת הפעם שאני יודע מה סחף אותי באין התמודדות,
בעמידה במקום, באותו מקום.
ציפור קטנה, חצי לבנה וחצי שחורה, נחליאלי החליטה לדאות
לה בדשא הגבוהה בחוף ממש לידי.
איזה נחמד לה לציפור, יכולה לבחור לעוף מפה ועד לטוקיו.
אבל איזה דבר גורם לאותה ציפור להמשיך לעקוב אחרי מצפונה לפה?
כל הזמן חוזרת על עקבותיה... הכל בגלל האהבה.
אני זוכר איך בזמנים ההם יכולתי רק להיות איתה,
איזה בזבוז זמן מהלך שאני, ולאן ברצוני עוד לצעוד,
למקום ששום כנף ציפור לא תוכל להגיע.
וכרגע אני שוב חסר דבר, ללא ציפור מצייצת בשירה
או תקווה
;){kind=link}